"Scoala primară de băeți Talmud Thora Mare, Iași" - בית הספר היסודי לבנים של קהילת יהודי יאשי, שדווח בדו"ח שנתי לצנטרלה בתגובה לחוזר מס׳ 226/1944 של הצנטרלה היהודית ברומניה. הפעילות בשנת 1942–1943: בית הספר פעל מ-15 בספטמבר 1942 ועד תחילת פברואר 1943 בבניין ברחוב אלנה דואמנה 17 - ממנו נאלצו לפנות כי היה צורך להתקין שם בית חולים יהודי. לאחר המעבר המשיכו לפעול עד סוף השנה בארבעה בתי כנסת ברחוב הסינגוגות (Str. Sinagogelor). צוות המורים: - מריה אברמוביצ'י - לכיתה א - רוסן פאני - לכיתה ב - וייסמן ברנהרד - לכיתה ג - אברמוביצ' אלפרד - לכיתה ד - ברינזון הרמן - לכיתות א–ח, להוראת שפה רומנית - שלישורי איגנציו, טאובר שלמה, קהאנה ארון - להוראת עברית, היסטוריה ודת

הדו"ח מציג סטטיסטיקה מפורטת: כיתה א: 45 נרשמו, 11 פרשו, 34 עלו כיתה. כיתה ב: 28 נרשמו, 6 פרשו, 22 עלו. כיתה ג: 29 נרשמו, 7 פרשו, 22 עלו. כיתה ד: 18 נרשמו, 3 פרשו, 15 סיימו. סה"כ: 5 מורים לרומנית (אחד גם מנהל), 3 מורים לעברית ודת, ועוד עובד שירות אחד. ציוד בית הספר: שולחנות, ארונות, 40 ספסלים, 5 שולחנות, לוחות היסטוריה ומדע הטבע, 6 מפות, גלובוס, גופים גיאומטריים, ספרייה בת 95 ספרים. רווחה חברתית: - 106 ילדים קיבלו בגדים: נעליים, גרביים, מעיל, כובע - כל הילדים קיבלו לחם בוקר יומי - 102 ילדים קיבלו ארוחת צהריים בקנטינת הקהילה

הסיפור המרתק ביותר בתיק הוא פרשת האחיות מרלאוב - שרשרת של ששה מכתבים המתעדת ניסיון כושל להשיג אישור נסיעה. הבקשה המקורית (11 בנובמבר 1942): מרלאוב פרידה ומרלאוב סורה מפלטיצ'ני, רח' Regele Mihai I מס' 23, כתבו לשר הפנים: "אנחנו מבקשות אישור נסיעה פלטיצ'ני–יאשי כדי שנוכל להתייצב לקורסים של בית הספר לאחיות סיעוד שפועל ליד קהילת יהודי יאשי." על הבקשה הוצמד בול פיסקל של 10 לאי. האישורים מבית הספר (3 בנובמבר 1942): המזכירה ב. רוזנטל הנפיקה שתי תעודות: מרלאוב סורה ומרלאוב פרידה רשומות ועליהן להתייצב ב-9 בנובמבר 1942. המלצת פטר לוזנאנו (14 בנובמבר 1942): מזכיר הסניף פטר לוזנאנו כתב המלצה פנימית חיובית. מכתב הסניף (14 בנובמבר 1942): ד"ר ז'אן זביבל ו-מ.מ. צלינגר פנו לצנטרלה בבוקרשט בתמיכה בבקשה - עם 3 נספחים. התשובה מבוקרשט (25 בנובמבר 1943): ד"ר א. בילר השיב: "לא ניתן לתת מענה לבקשת הגברות סורה ופרידה מרלאוב, מכיוון שמשרד החינוך לא אישר את פעילות בית הספר לאחיות ביאשי." התוצאה: לאחר הרשמה, השגת אישורים, הצמדת בול פיסקל, ניסוח מכתב, ושרשרת בירוקרטית של ששה מסמכים - דחייה. לא בגלל כשלונן, אלא כי המשטר לא הכיר בבית הספר שאליו נרשמו.

בקשת דניאל ב. אכיל (29 בספטמבר 1943): ד"ר דריוס קופר ו-י. קלנג-וייסמן השיבו לדניאל ב. אכיל מרח' Viitor 74 בבוקרשט: "לא ניתן לאשר קורס חופשי לצרפתית - אין כיסאות פנויים. אך תוכל ליצור קשר עם מנהלי בתי הספר; לאחר אישורם, קורסים חופשיים יכולים לפעול מקופת הפיקוח הבית-ספרי." בקשת לאון אמלקיי (24 יולי 1943): אינג'. מ. קאפון ו-י. קלנג השיבו ללאון אמלקיי מרח' Xenopol 5: "לא ניתן לפנות למשרד בבקשה לאפשר לבתך רינה לדלג על שתי כיתות - לא צירפתם תעודת לידה ואישור קידום מהכיתה האחרונה." בקשת לופו ארון (2 ביוני 1943): אינג'. מ. קאפון ו-פ. ריתר השיבו ללופו ארון מרח' Poigor 4: "לגבי בקשתך עבור התלמידה ארון אנוטה מכיתה ב - עליך לפנות ישירות לבית הספר."

תיק 154 חושף מציאות כואבת: בתי הספר היהודיים המשיכו לפעול גם בשנות השואה - אך בתנאים קשים ותחת מגבלות חמורות. מה המשיך לפעול: - בית הספר "תלמוד תורה מארה" לימד 120 ילדים בארבע כיתות - הקהילה סיפקה ארוחות צהריים ל-102 ילדים וביגוד ל-106 ילדים - לימדו עברית, דת יהודית וסיפרות - בית הספר המשיך לפעול גם לאחר שפונה מבניינו לבתי כנסת מה נחסם: - בית הספר לאחיות סיעוד לא קיבל אישור רשמי מהמשרד - לכל נסיעה - אפילו פלטיצ'ני-יאשי - נדרש אישור ממשלתי מראש - כל שינוי לימודי (דילוג כיתה, קורס חדש) עבר דרך שרשרת בירוקרטית ארוכה הניגוד הצורב: הקהילה הצליחה לפעול בתוך מנגנון עוין - אך גבולות הכיבוש נכחו בכל פינה.