תיק 135 מתעד את פעילות "משרד ההגירה" (Oficiul de Emigrare - OFEM), שפעל מרחוב רמוס 15 (str. Remus 15) בבוקרשט, וטיפל בבקשות ההגירה של יהודים רומנים בשלב האחרון והדרמטי של מלחמת העולם השנייה. התאריכים על גבי המברקים - 6 בספטמבר 1944 ו-7 בספטמבר 1944 - הם קריטיים: פחות משבועיים לפני כן, ב-23 באוגוסט 1944, ביצע המלך מיהאי הראשון מהפך ("Lovitura de stat") שהוציא את רומניה מן הברית עם גרמניה הנאצית והצטרף לצד בעלות הברית. במצב הכאוטי שנוצר - כשהצבא האדום מתקדם מצד אחד וכוחות גרמניים עדיין נסוגים מצד שני - ניסה משרד ההגירה של הצנטרלה היהודית לזרז את שארית מאמצי ההצלה וההגירה של יהודים, בטרם ייסתמו לחלוטין נתיבי המילוט דרך תורכיה הנייטרלית. הנמען בכל שלושת המברקים הוא ד"ר גולדין בקושטא (איסטנבול), שהיה איש הקשר של תנועת ההגירה היהודית בתורכיה - מדינה נייטרלית ששימשה כגשר מרכזי למילוט יהודים מאירופה הכבושה בדרכם לארץ ישראל.

המברק הראשון בתיק, מ-6 בספטמבר 1944, נשלח מ-OFEM לד"ר גולדין בקושטא: "אנא התערבו לקבל אשרת תורכיה, רשימה שמינית (huitième liste), מספר 68: פרוכטמן איזק, נולד 1913 בדולהסקה-באיה, רעייתו ג'ני, נולדה 1920 בבוקרשט, מגורים בבוקרשט, רחוב רמוס 4." המברק מציין כי הבקשה שייכת ל"רשימה השמינית" (huitième liste) - עדות לכך ש-OFEM ניהל רשימות ממוספרות של מועמדים להגירה שהועברו בהדרגה לרשויות התורכיות, ושכבר הגישו לפחות שמונה רשימות כאלה עד לשלב זה של המלחמה. איזק פרוכטמן נולד בדולהסקה-באיה (Dolhasca-Baia), עיירה במחוז סוצ'אבה בבוקובינה הדרומית, ואשתו ג'ני נולדה בבוקרשט - זוג שהיגר, ככל הנראה, מהפרובינציה לעיר הבירה.

המברק השני, מ-7 בספטמבר 1944, מבקש בדחיפות דומה: "אנא התערבו בדחיפות לקבל אשרת תורכיה, רשימה שמינית, מספר 190: מליגסון לואיס, נולד 1911 בניו יורק, רעייתו רוזליה, נולדה 1912 ביאשי, מגורים בבוקרשט, מהנדס, רחוב סאליני 6." מקרה זה מעניין במיוחד: לואיס מליגסון (Meligson Louis) נולד בשנת 1911 בניו יורק - כלומר היה אזרח אמריקאי או נולד למשפחת מהגרים רומנים בארצות הברית ולאחר מכן חזר או היגר לרומניה, שם עבד כמהנדס. רעייתו רוזליה, לעומת זאת, נולדה ב-יאשי (Jassy) - עדות לזוג שנפגש ונישא ברומניה חרף מוצאו האמריקאי של הבעל. פרטים אלה, במיוחד לידתו בניו יורק, עשויים להיות בעלי חשיבות מיוחדת עבור מחקר גנאלוגי המחבר בין קהילות יוצאי רומניה בארצות הברית לקרוביהם שנותרו באירופה.

המברק השלישי, המפורט ביותר בתיק, נשלח ב-11 בספטמבר 1944 ומבקש הפעם לא רק אשרת מעבר תורכית, אלא גם תעודת עלייה לארץ ישראל: "אנא השיגו תעודת הגירה לארץ ישראל ואשרת תורכיה למען המהנדס נוישטדט בניה, נולד 1912 בסורוקה, מגורים בבוקרשט, רחוב כנסיית פופה קיצו 4. המבקש הוא ציוני ותיק ופעיל חבר-מטה. אנא השיבו במברק." בניגוד לשני המברקים הקודמים, כאן מדגיש OFEM את הרקע האישי של המבקש: בניה נוישטדט (Neustadt Benea), מהנדס יליד סורוקה (עיירה בבסרביה, כיום במולדובה), מתואר במפורש כ-"ancien sioniste et militant actif" - ציוני ותיק ופעיל מזמן רב. הדגשה זו נועדה, ככל הנראה, לחזק את הבקשה לתעודת עלייה מול הרשויות הבריטיות שניהלו את מכסות ההגירה לארץ ישראל המנדטורית, בכך שהציגה את המבקש כמי שראוי במיוחד לעלייה בשל תרומתו הציונית.

שלושת המברקים בתיק 135, קצרים כשלעצמם, מספרים סיפור גדול הרבה יותר: המאמץ האחרון להוציא יהודים מרומניה בעזרת ערוץ תורכי-ניטרלי, בשבועות הכאוטיים שלאחר מעבר רומניה לצד בעלות הברית. חשוב לציין את ההקשר הרחב: בעוד שרוב יהודי טרנסניסטריה ובוקובינה כבר הוגלו והושמדו עד 1944, ורוב יהודי בסרביה חוו סבל וגירוש, יהודי הממלכה הישנה (כולל בוקרשט) - כמו שלושת המבוקשים בתיק זה - שרדו את המלחמה ברובם, אך נותרו נתונים לחסדי מנגנון בירוקרטי מורכב של אשרות ותעודות שהיה עדיין דרוש כדי לצאת מן המדינה. מספרי הרשימות ("רשימה שמינית", מספרים 68 ו-190) מלמדים כי מדובר במאמץ הגירה מתמשך ומאורגן, שכלל מאות שמות לכל הפחות - חלק ממנגנון גדול יותר שפעל בשיתוף פעולה בין ארגונים ציוניים ברומניה, נציגות ה-OFEM ותורכיה הנייטרלית, שנועד להוציא ניצולים לכיוון ארץ ישראל בשלב האחרון של המלחמה.