קורות משפחת קורץ בשואה שורשים בוויז'ניץ: דור הסבא רבא והסבא מאיר קורץ נולד בשנת 1906 בוויז'ניץ שבצפון בוקובינה, אוסטרו-הונגריה. סבו, חיים, נולד בסביבות 1865, וסבתו הייתה רבקה גולדה. לחיים ורבקה גולדה נולדו, ככל הידוע לי, חמישה ילדים, כולם בוויז'ניץ, בוקובינה, אוסטרו-הונגריה: • משה הבכור (אב סבי): מכיוון שהיה המבוגר וחולה, כולם קראו לו "אלטר". הוא עבד כסוחר. • הבן השני, ישעיהו וולף, יליד 1886, עבד כסוחר. • הבן השלישי, אריה מאיר לייב, עבד כסוחר. • אחות בשם גיטל, שהתחתנה עם בן משפחת הייט. • אחות נוספת, שבינתיים לא הצלחתי להגיע לשמה, נישאה ועברה לגור באמריקה. הוריו של סבי, מאיר קורץ, היו משה אלטר ופיגה. להם נולדו מספר ילדים, וידועים שמותיהם של שבעה: הבכור, מאיר לייב נולד ב 1906(שהוא סבי,( בנימין, אפרים נולד ב1916, קופל, שתי בנות בשם פפי נולדה ב1911 (שנישאה לשרול רייכבך) וסילקי, והבן הצעיר אושר נולד ב1919 לאחר לידת אושר, נפטרה פיגה. ________________________________________ סיפורו של אושר אושר, הבן הצעיר של משה אלטר, נמסר למשפחת פיסטינר שגרה באותו אזור, משום שאביו התקשה לגדל תינוק בן יומו לאחר מות אמו. כעבור כשש שנים רצה אביו, משה אלטר, להחזיר את אושר הביתה. התקיים משפט, ובו הוחלט שאושר יוחזר לאביו. אולם, אושר לא רצה לחזור, ובדרכו לבית אביו, הוא ברח חזרה לבית משפחת פיסטינר. הוא נעל את הדלת ולא נתן לאביו להיכנס ולקחת אותו. אביו ראה שהוא אינו רוצה לחזור ומעדיף להישאר עם המשפחה שבה גדל, ואז ויתר. אושר היה נפגש עם אחיו, והם היו כמו חברים ולא כאחים. אושר למד לעבוד כחייט אצל לייב דרסינובר, אחיה של שרה, אשתו של דודו אריה לייב מאיר קורץ. הפעם האחרונה שאושר נפגש עם אחיו מאיר לייב הייתה כשבא לשחק כדורגל בסטרוז'ינץ בסביבות השנים 1935-1938, שם גר מאיר עם אשתו. בשנת 1940, לפני כניסת הצבא הרוסי לוויז'ניץ, אושר עזב את ביתו וחצה את הגבולות לכיוון הצבא הרוסי. הוא נתפס וישב במחנה ריכוז רוסי במשך שבע שנים. כשחזר, לא מצא את משפחתו פיסטינר או קורץ; חלקם עלו ארצה, חלקם עברו לארצות אחרות. ________________________________________ משפחת קלרה קורץ לבית קלינגר קלרה קורץ לבית קלינגר נולדה בשנת 1907. אביה, משה, נהרג במלחמת העולם הראשונה, ואמה, שפרינצה לבית זומר, נפטרה לפני המלחמה. לקלרה היו שני אחים: יעקב וצבי הרש. הם חיו בעיירה סטורוז'ינץ, והיה להם משק קטן של עזים על גדות הנהר. מאיר קורץ נישא לקלרה, ובשנת 1940 נולד להם בן בשם משה. הם התגוררו בסטורוז'ינץ ברחוב נויוולדגאסה. מאיר עבד כאופה, וקלרה מכרה מוצרי חלב בסטורוז'ינץ, בצ'רנוביץ ובסביבה. צבי הרש היה רווק ועבד כפחח. יעקב התחתן עם פפי לבית משפחת קצ'ר (קציר) מצ'רנוביץ וגר בצ'רנוביץ. ________________________________________ הגטו והגירוש לטרנסניסטריה ביולי 1941, נכנסו לעיר הצבא הגרמני והרומני והשתלטו עליה. חיילים בליווי תושבים מקומיים התפרסו ברחובות העיר, עברו מבית לבית, דפקו על הדלתות וצעקו: "לצאת ידיים מורמות". כל מי שהשתהה או לא הספיק לצאת, נורה במקום. לכל אחד ניתנה האפשרות לקחת רק תיק אחד שהוא יכול לשאת בעצמו. תוך כדי איומים והשפלות, הם צעדו למקום ריכוז במרכז העיר, ונצטוו לשבת ידיים מורמות במשך שעות רבות. ביום השני, הופרדו: מאיר נשלח לבית היתומים והועסק בעבודות פינוי וניקיון. קלרה ובנה משה נשלחו למלון "צנטרל". הם שהו ללא אוכל ושתייה כשלושה ימים. הם חויבו לענוד מגן דוד צהוב, והגברים הופרדו מהנשים. מאיר נכלא בבית היתומים. לאחר כשבועיים, בהם הוחזקו עצורים, הוקם הגטו בעיר. שם נפגשו שוב מאיר, קלרה ובנם, וכן צבי הרש קלינגר, אחיה של קלרה. מאיר הועסק בפינוי וניקיון. זמן קצר לאחר הקמת הגטו, החלה ההגליה לטרנסניסטריה. תחילה נלקחו כל המשפחות ששם משפחתם החל באותיות א' עד פ', ומאוחר יותר נלקחו השאר. ________________________________________ מסע התופת לברשאד באוקטובר 1941 הוגלו מאיר, קלרה ומשה בנם. יעקב ופפי נלקחו למוגילוב מצ'רנוביץ. צבי הרש קיבל אפשרות להישאר בסטרוז'ינץ, כיוון שהיה בעל מקצוע נדרש – פחח – אך הוא לא רצה להישאר וביקש להיות עם משפחתו. הם הוכנסו לקרונות משא, כ-70 נפשות בקרון. הנסיעה ארכה כשלושה ימים עד למרקולשטי, שם הורדו והועמדו בשורות, ונצטוו להשליך את כל דברי הערך לתוך קערה גדולה. נאמר להם שמי שיסתיר דברים ולא ימסור מרצונו, יוצא להורג. במחנה לא היה אוכל, וגם מחסור במי שתייה. משם צעדו בשורות דרך יער קוסאוץ. מסלול זה נבחר כדי לעקוף ולהימנע מהליכה בכביש ראשי אל טרנסניסטריה לעיר ימפול, המרוחקת כ-80 עד 100 ק"מ. אך בגלל תנאי השטח, אורכו של מסלול הצעידה היה 150 ק"מ. כל מי שלא יכול היה ללכת נורה. בדרך נרצח צבי הרש על ידי חייל שהכה אותו וירה בו למוות. המטרה הייתה לדחוף את השיירות אל מעבר לבוג, אך היא נכשלה, והם פוזרו בעיירה שעל הבוג, ברשאד, לאחר צעדה של כשישה שבועות. ________________________________________ החיים בגטו ברשאד והבריחה בברשאד גרו בגטו בבית הרוס ללא חלונות ודלתות, בטמפרטורות נמוכות של כ-20 מעלות מתחת לאפס. הם ישנו על הרצפה הרטובה, עם מספר משפחות באותו החדר. ברשאד הייתה מקום הריכוז הגדול ביותר של השיירות שהגיעו מימפול וסבלו מטיפוס. המגפה נמשכה עד שהסתיימה מעצמה. יום יום נספו מהמגפה כ-12 יהודים. שירות הקבורה קרס מהמספר העצום של המתים, במיוחד ממחלת הטיפוס. המתים היו זרוקים ברחובות, והכלבים אכלו מהגופות. בברשאד ומחוז בלטה נספו כ-27,000 יהודים. קלרה נשלחה לעבודות פרך, וגם נאלצה לכבס לגרמנים ולרומנים במכבסה. במרץ 1942 נשלח מאיר לעבודות פרך בכפייה לבלטה. משה וקלרה נשארו בברשאד. ביולי 1942, מאיר ברח מהמקום שבו עבד וחזר לברשאד. הוא נתפס ונשלח לבית הסוהר. בנובמבר 1942, חזר שוב לברשאד למשפחתו וכשנה עבד שם במאפייה של הגרמנים. בנובמבר 1943, שוב נשלח לעבוד במאפייה בבלטה, ולא שב יותר לברשאד. בגטאות היה אסור לצאת אחרי השעה 6 בערב. מפקד מחנה הז'נדרמריה בברשאד, מש"ק יון נסטסה, היה מתהלך תמיד שיכור והיכה כל מי שנקלע לדרכו ברחובות הגטו. הוא שבר חלונות כדי לאלץ נשים לצאת החוצה ואז אנס אותן. באחד הימים יצא אדם מביתו לחברתו, שגרה בבניין אחר. אחד החיילים ראה אותו ורדף אחריו, אך לא הצליח לתפוס אותו. החייל קרא לקצין האחראי (שהיה שיכור), והוא החל לחפש אחריו בטירוף, העיף אנשים ממקומות גבוהים של הבניין וירה לכל עבר. כאשר לא מצא את האיש, הוא העמיד את האנשים שהיו ליד הקיר והחל לירות בהם אחד אחד. כשהגיעו לאבי (משה) וקלרה אמו, אמר אבי: "אני מפחד" בגרמנית, לאחר שאמו קלרה אמרה לו לומר כך. אז הקצין הוריד את האקדח ושאל: "מאיפה הילד יודע גרמנית?". אמו קלרה ענתה שהם באו לחפש את בעלה שהוא חייל. הקצין אמר שילכו לישון ושבבוקר לא ימצא אותם שם. לפנות בוקר הם ברחו מהמקום והצליחו להגיע ולהסתתר אצל אישה נוצרייה שהסכימה להחביא אותם "בבוידעם". ________________________________________ השחרור והשיבה לחיים במרץ 1944, כששוחררו יושבי גטו ברשאד, נסעו לבלטה כדי להיפגש עם האב מאיר. באותה עת, הגיעו לאזור חיילים רוסיים שכבשו את המקום והחלו לגייס את כל הגברים שהיו חולים ופצועים, בבגדים בלויים, נעליים קרועות, רגליים פצועות וסובלים מרעב קשה. החיילים הרוסים הוציאו כל גבר ורשמו את שמותיהם כדי להמשיך ולהילחם נגד הגרמנים, ואז מאיר האב גויס לצבא הרוסי. קלרה ומשה נשארו שם, ולמחייתם קלרה התפרנסה מגילוי עתידות למקומיים על ידי קריאה בקלפים. כאשר לא שמעו תקופה ממאיר, והרוסים השתלטו על האזור והסכנה חלפה, הם החליטו לחזור לסטרוז'ינץ במסע ארוך באמצעות רכבות. בסטרוז'ינץ, הם חזרו וגרו בבית הישן שעדיין היה פנוי. משה חלה מאוד; היה לו חום גבוה בעקבות תולעים בקיבה. הרופאים שהגיעו לבדוק אותו חשבו שמדובר במחלת הדיזנטריה ובידדו את הבית. קלרה ומשה הצליחו לברוח והגיעו לצ'רנוביץ, לקרובת משפחה (גיסתו של יעקב, אחיה של קלרה) אשר עבדה בגן ילדים. קלרה ביקשה ממנה שתשיג להם תרופה לריפוי המחלה של משה. משה קיבל את התרופה המתאימה והבריא. ושוב חזרו לביתם בעיר סטרוז'ניץ. הם שהו כשנה בסטרוז'ינץ וחיפשו מידע על מאיר. רק לאחר שנה קיבלו מידע שהוא ברומניה, ואז נסעו לרומניה ומצאו אותו בבוקרשט. הם חיו בצריף גדול עם כל הפליטים היהודים מהאזור. ________________________________________ העלייה לארץ ישראל והחיים החדשים לאחר כשנה, הפליגו באוניות המעפילים "פן יורק" ("קיבוץ גלויות") ו"פן קרסנט" ("העצמאות"). הם הגיעו לארץ ונשלחו לקפריסין, שם נעצרו ושהו במחנה "חורף 69". משה היה בנוער בני עקיבא במחנה. ב-9 ביולי 1948, הגיעו ארצה. הם נשלחו לגור באופן זמני בפרדס חנה. לאחר כחצי שנה, עברו להתגורר בחיפה בוואדי סאליב. מאיר עבד כאופה במאפיית אפשטיין בבת גלים, וכאשר המאפייה נסגרה, עבר לעבוד במאפיית "אחדות חיפה". בסוף שנות ה-50, עלו יעקב ופפי אשתו מרומניה והתגוררו ברחובות. יעקב עבד בחברת "יפאורה" ברחובות כמחסנאי ראשי. הוא נפטר בי"ט באב תשמ"ז (1987). לא היו לו ילדים. מאיר קורץ נפטר ב-1975, בגיל 69. קלרה (קלינגר) קורץ נפטרה ב-1992, בגיל 85 (ביום השואה). ________________________________________ מפגשים ועדכונים מהשנים האחרונות ב-31 ביולי 2009, לאחר יותר מ-70 שנה, נפגשו משפחתו של אושר קורץ, אני ואבי משה, עם דודו ובני דודו ומשפחתו. אושר התחתן עם אתי לבית משפחת תאושר, ונולדו לו שני בנים: ולדימיר וחיים. אושר חי בוויז'ניץ עד 1990. ב-1990, עלה ארצה יחד עם בניו ומשפחותיהם וגר זמן קצר אצל בני משפחת פיסטינר. לאחר מכן, עבר לגור במעלות. לפני חמש שנים נפטרה אשתו, אתי, ובשנה האחרונה נפטר אושר. אבי, משה קורץ, נפטר באוגוסט 2017. אמי, שושנה, נפטרה בדצמבר 2022. יהי זכרם ברוך. עדות זו נכתבה על ידי צבי, בן משה קורץ, הנכד של מאיר וקלרה. zvikurz18@gmail.com