ביוגרפיה

חיים סולומון נולד ביאשי למשפחה יהודית. ב-21 ביוני 1941, עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות, עברו טנקים וחיילים גרמנים שרים ברחובות העיר, ובני המשפחה צפו בהם מהחלונות. ב-26 ביוני הפציץ חיל האוויר הסובייטי את תחנת הרכבת של יאשי; הרומנים והגרמנים טענו כי "קומוניסטים יהודים" סימנו לסובייטים היכן להטיל את הפצצות - וזו הייתה העילה לפתיחת הפוגרום. אחיו של חיים, ראובן והנרי, ישנו בחנות המשפחתית כעשרה בלוקים מהבית. במהלך הפוגרום הסתתרה המשפחה במקומות מסתור שונים ברחבי העיר, והצליחה לשרוד הודות לתושייתה ולכך שביתם פינתי היה בעל שלוש כניסות. חיים תיעד את חוויותיו בפודקאסט "First Person" של מוזיאון השואה האמריקני (USHMM), בשיחה עם המנחה ביל בנסון.

מעורבות בפוגרום ובמשפט

נמנה עם ניצולי הפוגרום שהעידו לימים על אופן ביצועו. עדותו היא מהמפורטות והמרכזיות שתיעד ה-USHMM, והיא מתארת את מלכודת היהודים בחצר המשטרה, את "מסדר המוות" שנערך בה, את הימלטות אחיו, את "רכבות המוות" האטומות, ואת מראות הרחובות לאחר הפוגרום.

עדויות וציטוטים קשורים

עדותו המלאה - מתוך פודקאסט "First Person" של מוזיאון השואה האמריקני (USHMM, 2009)

פרוץ הפוגרום

"ב-1941, ב-21 ביוני, פלשה גרמניה לברית המועצות וטנקים גרמנים וחיילים שרים צעדו בכל רחבי העיר. נשארנו בפנים וצפינו בהם מהחלונות. ב-26 ביוני הפציץ חיל האוויר הסובייטי את תחנת הרכבת ביאשי... הגרמנים, או הרומנים, עמדו על כך שקומוניסטים יהודים סימנו לסובייטים היכן להטיל את הפצצות. לכן יזמו פוגרום אכזרי, ברברי, חייתי ביאשי, בתרחיש שבו השתמשו גם באירועים אחרים: הם ביקשו מהיהודים לבוא לעירייה ולהחליף את תעודות הזהות הישנות בחדשות."

"מסדר המוות" בחצר המשטרה

"מרכז המשטרה היה בעל חצר גדולה מוקפת חומת אבן. ובעוד היהודים נכנסים מהעירייה לאותה חצר, בשני הצדדים ניצבו רומנים, גרמנים, רומנים, גרמנים לסירוגין - כדי שהגרמנים ילמדו את הרומנים מה לעשות - ובעוד היהודים עוברים ביניהם, פיצחו להם את הראש או ירו בהם ברקה, כי היהודים החזיקו את ידיהם למעלה. כך התמלאה חצר אותה תחנת משטרה ביהודים מתים או גוססים."

"במשך יממה אחת לפני ה-29 בחודש, בין השעה אחת לשש-שבע בערב, הרגו 4,000 איש שנכנסו לאותה חצר."

הימלטות האח הנרי

"הנרי... עבר בין כל השומרים הגרמנים והרומנים, מצא את עצמו ליד הקיר האחורי, ועם רדת הלילה קפץ מעבר לחומה וחיפש מקום טוב להסתתר. הם מצאו בית עם צלב גדול מצויר עליו - מה שמלמד אותנו שהדבר תוכנן והוכן מראש, ולא אורגן בו במקום. הם נכנסו לחצר ומצאו מחסן עצי-הסקה, מוערמים עד התקרה. הם הסירו את השכבה העליונה, התגלגלו פנימה והחזירו את השכבות למקומן - כך שכשהגיעו השומרים הגרמנים לחפש, ראו את העצים מגיעים עד התקרה והלכו לדרכם. הם שכבו שם בשקט חמישה-שישה ימים."

"רכבות המוות"

"ביום שאחריו הכניסו עגלות פינוי אשפה רתומות לסוסים כדי לפנות את המתים ולהובילם לבית העלמין היהודי. את שאר היהודים הוליכו לתחנת הרכבת ושם דחסו אותם בקרונות - בקרון המיועד ל-50-60 איש הכניסו 120 - ושלחו אותם לנסיעה ארוכה שנעה הלוך ושוב. בין 29 ביוני ל-1 ביולי, תחת החום וללא מים, מחציתם היו מתים בטרם הגיעו לכפר הראשון, פודו אילואיי. הם הורידו את המתים - אך לא הותירו את ה-60 איש שנותרו בגפם, אלא הביאו נוספים מאחור ושוב מילאו את הרכבת ב-100 עד 120 איש."

הסתתרות המשפחה והרב שנרצח ברחוב

"אבי הורה שאיש אינו הולך, וכך גם שכנינו לא הלכו. לביתנו הפינתי, שהיו לו שלוש כניסות משלוש רחובות, כשבאו לחפש אותנו - אמי הייתה ניצבת עם הבנות בחוץ ומצביעה ואומרת להם שכבר הלכנו. וזה הספיק להם. כי בין המתים היו 40 נשים ולמעלה ממאה ילדים - אלו היו משפחות שלא הסכימו להיפרד, והלכו כולן יחד."

"גם למרתף שלנו היו חלונות קטנים, ויכולנו להציץ ולראות יהודים מובלים, מוכים ונורים אם לא הצליחו ללכת מהר יותר. רב בית-הכנסת הסמוך נהרג ברחוב והושאר שם. שכנים אחדים יצאו לאסוף אותו ולהכניסו."

לאחר הפוגרום

"אחרי חמישה-שישה ימים התחלנו לצאת מן המחבוא. הרחובות היו עדיין ריקים ומפחידים באמת. חתולים וכלבים ליקקו דם משלוליות."