ביוגרפיה

יאנקו צ'וקרמן נולד ב-30 באוקטובר 1922 ביאשי, ברחוב סָרָרִיֶה, בשכונה שבה חיו רומנים ויהודים יחדיו. הוא נזכר כי עד ליום מסוים לא היו שום טינות בינו לבין חבריו הרומנים - עד שמורה משך אותו בשתי סטירות לחי ואמר: "יהודי קטן, תזוז הצידה שאעבור". "אז הבנתי שאני משהו אחר", סיפר. אחר כך נכשל בלימודים בגלל מורה אנטישמי. ב-29 ביוני 1941, בגיל 19, נקרא למטה המשטרה (Chestura) מבלי שנאמר לו התכלית. לאחר הפוגרום עבד בעבודת כפייה חקלאית עד נובמבר; אחרי 23 באוגוסט 1944 השלים שלוש שנות תיכון בחודשים אחדים ולמד אגרונומיה. עבד במשרד החקלאות עד פרישתו ב-1983 ומעולם לא היה חבר המפלגה הקומוניסטית. ב-2007 קיבל את עיטור ההצטיינות הלאומי מהנשיא בססקו, ב-2011 אזרחות-כבוד של יאשי, וב-2016 את עיטור "השירות הנאמן" בדרגת אביר מהנשיא יוהאניס. נפטר ב-8 בינואר 2021 מקורונה.

מעורבות בפוגרום ובמשפט

ניצול "רכבת המוות" יאשי-פודו אילואיי - מתוך 137 יהודים שהועלו לקרונו, רק 8 שרדו. היה מאחרוני הניצולים החיים של "רכבות המוות" (אחרי לאונרד זאיצ'סקו). עדותו המפורטת מתארת את המסע בן התשע שעות, את הזבל והסיד על רצפת הקרון, את ערימת הגופות, את התושייה של איכרים שהשליכו מים - ואת שוד השעון מידו בתחנת הזינוק. נמנה עם 165 העדים שהעידו במשפט הפוגרום (1946).

עדויות וציטוטים קשורים

עדותו המלאה - מתוך עדות ל-"Adevărul" (2016, לקראת יום השואה)

הזימון למטה המשטרה

"ב-29 ביוני 1941 נקראתי למטה המשטרה בלי שייאמרו לי את תכלית הגיוס. יון אנטונסקו הורה על גירוש כל האוכלוסייה היהודית מיאשי. למחרת שונה הצו והוחלט לפנות רק את הגברים הבוגרים. יהודים רבים נהרגו במקום שבו נמצאו בעיר, ואחרים הובלו לחצר מטה המשטרה, שם נפתחה אש בגלוי."

הצעדה לתחנה ושוד השעון

"אחרי לילה שעבר במטה המשטרה, למחרת בבוקר, בשעה 5:00, העמידו אותנו בשורה והובלנו לתחנה. הועמדנו ללכת ידיים מורמות, כמו פושעים. אני זוכר שביד שמאל היה לי שעון, ורס"ר-פלוגותא הכה אותי בפנים ותלש את השעון מידי ואמר לי: 'יהודי קטן, לא תזדקק לו עוד'. לא היית צריך להיות פילוסוף גדול כדי להבין שיוצאים לדרך ללא שוב."

הקרון - 137 איש, זבל וסיד

"מי ששמרו עלינו הכו באלה והעלו אותנו לשתי רכבות שעמדו בתחנה. בקרון שלי מניתי 137. אחר כך נסגרו הדלתות. זה היה קרון בקר. על הרצפה הייתה זבל פרות, שעליו שפכו סיד כבוי. הרכבת יצאה כשהתריסים מוגפים. נסענו תשע שעות, לפי הערכתי, כי כבר לא היה לי שעון. כל עשר דקות עצרה הרכבת."

ערימת הגופות ולעג האיכרים

"יהודים מתו כמו זבוב. ערמנו אותם זה על זה, כמו עצים, והשתמשנו בהם ככיסאות."

"בעוד הרכבת עצרה בתחנות, באו האיכרים עם דליים מלאי מים והשליכו אותם בלעג מבחוץ. לא השליכו כדי שיגיע אלינו ויצנן אותנו, אלא רק כדי להזיק לנו עוד יותר. כה הרבה שנאה הייתה ליהודים."

8 מתוך 137 - ההגעה לפודו אילואיי

"לבסוף הגיעה הרכבת לפודו אילואיי. עלינו 137 בקרון. ליעד הגיעו 8 בלבד."

"מי שלא שרדו הושלכו לקברי-אחים. הניצולים שוכנו בבתי-כנסת, אצל קרובים או אצל מי שהזדקק לכוח עבודה. אני הגעתי לקרוב רחוק. הוא לא הכיר אותי. שאל אותי: 'אתה יאנקו?'. הסתכלתי בראי וראיתי את האנשים סביבי. במרכז הייתה דמות זרה. אחרי זמן-מה הבנתי שזה אני. עיניי היו שקועות בראש, ושפתיי כבר לא נגעו זו בזו. אך דעתי נותרה שלמה."

עדות משפטית (מתוך פרוטוקול המשפט, באמצעות Adevărul)

עדות נוספת ממשפט הפוגרום (1946) מצוטטת בכתבה: סולים זינגר העיד - "בתחנת רומן ראיתי כתוב על הקרונות: 'אלו הם הפושעים שירו בצבא הרומני'. מכל שבעת בני משפחתי שנלקחו מהבית, רק אני חזרתי בחיים."