ביוגרפיה

מרסל פישר (פישל) נולד ביאשי. ב-29 ביוני 1941, בגיל 17, מצא עצמו מסתתר במרתף עם כל משפחתו מפני הפצצה שהוכרזה בידי הרשויות. באותו יום פרץ הפוגרום. אביו הוצא בכוח מן המרתף, הוכה בקת הרובה ונורה למוות בדרכו למטה המשטרה. מרסל עצמו ניצל מ"רכבת המוות" יאשי-פודו אילואיי. לאחר הפוגרום נשלח לעבודת כפייה בבסרביה (בגִידִיגִ'יצִ'י), שם שרד על רבע כיכר לחם שחור ביום. לאחר המלחמה פנה לתרבות, וב-1946 ייסד את האופרה ביאשי - מוסד שלא היה קיים קודם - ועמד בראשה שנים רבות. ב-2013 הוענק לו עיטור "השירות הנאמן" בדרגת אביר בידי הנשיא בססקו; ב-2016 עוטר בידי הנשיא יוהאניס על תרומתו לשימור זיכרון השואה.

מעורבות בפוגרום ובמשפט

ניצול "רכבת המוות" שתיעד את זוועות היום הראשון של הפוגרום - האיסוף למטה המשטרה (Chestura) בתואנת "כרטיסי שחרור", ההכאות בדרך, הרצח של אביו, הקרונות המסוידים שהועמסו ב-200 איש, וסבב הנסיעות תחת השמש שבו מתו רוב המגורשים. עדותו היא מהמפורטות שתיעדו את "רכבות המוות" מנקודת מבטו של ניצול.

עדויות וציטוטים קשורים

עדותו המלאה - מתוך ריאיון בלעדי ל-Deutsche Welle (יוני 2016)

רגע הפרוץ - המרתף ורצח האב

"הייתה חשיכה, אך דרך דלת המרתף חדרה החום שבחוץ ובעיקר הארומה המתוקה-צמחית של עצי-הטיל, שמילאה את כל העיר. דבר לא רמז על מה שיבוא בימים הבאים."

"כדי להעביר את הזמן מהר יותר, תפסתי קרן אור והתחלתי לקרוא את הכתובת על תקליט גרמופון - אך דמות מבחוץ הסתירה את השמש. בחצר נשמעו צעדים וקולות של ז'נדרמים. הנער יצא לראות מה קורה."

"'היה מכוער מכל מה שבא אחר כך', נזכר מרסל פישר, היום זקן בן 93 ששרד את הפוגרום והיה למייסד האופרה ביאשי. כשיצאנו מן המרתף, בחוץ עמדו ז'נדרמים שנשלחו לאסוף אותנו. היה כביכול חבר שלי, שאמר להם מי חסר. הוא אמר שפישר, אבי, חסר - אבי שהיה עדיין במחבוא. הוציאו אותו בכוח והכו אותו בקת הרובה בגב עד שירק ריאותיו עד למטה המשטרה (Chestura), שהיה קרוב, שם גם נורה. וכך מצאנו את עצמנו כל הרחוב מרוכז בעמודה כדי להילקח למטה המשטרה.'"

מלכודת "כרטיסי השחרור"

"שם רווחה שיטה שהטעתה את האוכלוסייה. כולם שמעו שמחלקים כרטיס שחרור, ולכן באו המונים מכל השכונות לראות מה עם אותו שחרור."

"בדרך הוציאו יהודים מבתיהם, הכו, שדדו, רצחו, ומאות גופות נותרו מוטלות ברחובות. בחצר המטה היו אלף הקורבנות הראשונים; בעיקר מתו מי שניסו להימלט לאחר שלמדו כי יוגלו. במהלך הלילה הועלו הנותרים בחיים לשתי רכבות שנשארו בזיכרון כ'רכבות המוות'."

"רכבת המוות" - הקרונות המסוידים

"הלכנו אל התחנה ושם נפגשנו עם הכוחות הרומנים שנסעו לחזית. בתחנה ציוו עלינו לשכב ארצה כדי שלא נראה מה עושים. לבסוף דרכו החיילים עלינו, רמסו את ראשינו, את עינינו, ומי שהיה לו מזלו-הרע הרי שהם ערערו את מוחו. ציוו עלינו לעלות לקרונות. הקרונות היו קרונות בקר, מסוידים, שצרבו את העיניים. כדי להכניס כמה שיותר הכו אותנו בקת הרובה ברגליים וכך 'השיגו ביצוע' של 200 איש בקרון. ידענו שנשלחים לסיביר ולקחנו בגדים עבים - מה שכמובן תרם לחום. לאחר מכן סגרו את הדלתות. היו אלה ימים כמו היום הזה, לוהטים, נוראים, בלי מים. נסעו איתנו בקרונות הללו עד שהפח נקרע, ולבסוף הצליחו להפיל אותנו. נפלו הרוב; בקרון נוצרו מין מדפים שעליהם הונחו הגופות. מי שלא עמד ונרדם - מת. ברור שאחרי שרובם הושמדו, פתחו את הקרונות בתחנה. אנחנו לא ידענו שהם למעשה נסעו בנסיעה מתחנה לתחנה כדי שנבלע את החום הזה, ולבסוף הצליחו להשמידנו. כשהגענו לפודו אילואיי אנשים כבר לא יצאו - החליקו החוצה. נפתחו הדלתות לרווחה והגופות נפלו מן הקרון, מיוזעות, וכך הובלו לקבריהן."

הקור בבסרביה - עבודת הכפייה

"בלילה ירד גשם של פשפשים בין הקרשים, וביום עשינו אבן שבורה, שאותה גם טענו בעצמנו לעגלות. אני בגיל 17 לא היה בי כוח אפילו להרים עגלה פשוטה, וקל וחומר עגלת-מכרה. לבסוף יצא שמועה שהכוחות הגרמנים נכנסים לאזור ורוצים לתפוס את החלק שבו היינו. היה לנו קפטן, ראשנו, חיית-האדמה, שכונה 'המתאגרף'. הוא ארגן את השיבה הביתה - אך כיצד? ברגל. הקפטן הזה, למרות שהיה רע, הציל את חיינו, כי מי שלא יכול היה, נפל בדרך; והוא לא הרשה שיאבדו. צריך היה ששניים אחרים ישאו אותם על הכתפיים - אך לפני כן ציווה שלא יאמרו שאנחנו יהודים, כי מימין באו הכוחות הגרמנים ומשמאל אנחנו."

ייסוד האופרה

"הוכרז על הקמת מוסד תרבותי - לא הייתה לנו עד אז אופרה ביאשי. אהבתי מוזיקה וביקשתי להתמנות למזכיר המוסד. פקיד מדיני מינה אותי ושלח אותי לדאוג לכל מה שצריך. התחילו גיוס המוזיקאים והבעלי-מלאכה. זו הייתה עבודה בת שש שנים, עד שידעתי הכול בעל-פה. לאט-לאט מוניתי למנהל האופרה. ומאז לא עבדתי יום אחד בשום מקום אחר."