בניגוד לתיקים האחרים באוסף, המתמקדים בעבודת כפייה ובפטורים ממנה, תיק 133 שייך למדור אחר לגמרי בתוך הצנטרלה היהודית ברומניה: מדור ההגירה (Secția de Emigrare). מדור זה טיפל בבקשות של יהודים רומנים לעזוב את המדינה באוניות, לרוב בכיוון ארץ ישראל, בתקופה שבה ההגירה היהודית מרומניה הייתה כפופה לרגולציה קפדנית של השלטונות. התיק, שמכיל רק 3 דפים, מתעד שלוש התכתבויות נפרדות בין דצמבר 1942 למרץ 1943 – פרק זמן קריטי שבו ניסו אלפי יהודים רומנים למצוא דרך מילוט מהגזרות ההולכות ומחמירות, בעוד יהודי טרנסניסטריה ואוקראינה כבר הוגלו והושמדו.

המכתב הראשון (9 בינואר 1943, עמ‏ 2), ממוען אל פיליפקה קסארו (Filipache Chesaru), ברעילה, בעל כתובת מגורים נבחרת בבוקרשט (אצל האדון אמיליאן ולריו, רחוב וילסון 15): "בהתאם לבקשתכם מ-24 בדצמבר 1942, על בסיס תעודה מס‏ 22654 מ-17 בדצמבר 1942 של הנהלת הספנות המסחרית, חוות דעתו של המומחה מר לואי מורבן (Louis Morvan) מ-2 באוקטובר 1942, וכן ההתחייבויות שנטלתם על עצמכם למלא במדויק את התנאים הקבועים בתקנות ההגירה, אנו מעניקים לכם בזאת: אישור עקרוני ראשי עבור האונייה "אויטוז" (OITUZ), כשאתם נוטלים על עצמכם את רישום הנוסעים באמצעות הצנטרלה היהודית ברומניה, מדור ההגירה." המכתב מבהיר: לאחר השלמת כל התנאים הנוספים, על מר קסארו להעביר טבלה סופית של המהגרים, כדי לקבל את האישור הסופי מהוועדה הבין-משרדית (Comisiunea Interministerială) – עדות למורכבות הבירוקרטית הרב-שכבתית שאיפיינה כל תהליך הגירה, שכלל בדיקות מסחריות, תעודות ספנות, חוות דעת מומחים, ואישורים ברמת המדינה. חתום על ידי "ועדת ההגירה של הצנטרלה היהודית ברומניה" (Comisiunea de Emigrare a Centralei Evreilor din România).

המכתב השני (מרץ 1943, עמ‏ 3), ממדור ההגירה, ממוען ל-Hugo Ehrmann, בוקרשט, רחוב פסטר 61: "בעקבות בקשתכם מ-5 במרץ 1943, המופנית למיופה הכוח של הממשלה לרגולציה של המשטר היהודי ברומניה, אנו מאשרים לכם כי אתם רשומים תחת מס‏ 50 ברשימת הנוסעים שהיו עתידים להגר עם הברקז (סוג של סירת נהר/ים) "וסיליקי" (VASILICHI), ותחת מס‏ 37 ברשימה האחרונה של נוסעי האונייה "פסקרוש" (PESCARUS), בבעלות מר יון תיאודורו (Ion Teodoru) מבוקרשט, שקיבל על עצמו חלק מנוסעי הברקז הנ"ל." מכתב זה חושף פרט מרתק: כאשר כלי שיט מסוים – במקרה זה "וסיליקי" – לא הצליח לצאת לדרך או בוטל, נוסעיו הועברו לרשימות של כלי שיט אחרים. כך התגלגל שמו של הוגו ארמן משתי רשימות שונות – עדות לחוסר היציבות והביטחון שאפיין את מאמצי ההגירה בתקופה זו, כאשר משפחות שלמות המתינו בחששות לגורלם, בלי לדעת אם ואיזו אונייה תצא בסופו של דבר לדרך. חתום על ידי ז'ול סטראה (Jules Sterea), ראש המדור, וא. טאובמן (E. Taubman), המזכיר.

המכתב השלישי (18 בפברואר 1943, עמ‏ 4), ממדור ההגירה, ממוען לפנאיט א. קוטבה (Panait E. Cutava), במלון Majestic בבוקרשט: "אנו מאשרים את מכתבכם מ-13 בפברואר 1943, יחד עם הכתובת של מר אנסטסה וסיליו (Anastasa Vasiliu) מטולצ'ה, ומבחינים כי תקנות ההגירה קובעות הענקת אישורים עקרוניים רק לבעלי כלי שיט. מתוך הכתובת של מר וסיליו עולה, עם זאת, שהאונייה עומדת לרשותכם לצורך מכירה אפשרית, כך שאנו מבקשים מכם שתואילו למלא גם את הצורה האחרונה כדי להתאים את עצמכם לתנאים הנדרשים." מכתב זה חושף היטב את הצד המסחרי, כמעט השוק השחור, של תעשיית ההעפלה: בעלי אוניות – שהיו לרוב יוונים, בולגרים או רומנים לא-יהודים – מכרו או השכירו את כלי השיט שלהם למתווכים כמו קוטבה, שדרכם ניהלו יהודים רומנים לרשום נוסעים לקראת הפלגת מילוט. תקנות ההגירה דרשו שהאישור העקרוני יינתן רק לבעל האונייה הרשום, מה שיצר סבך בירוקרטי כאשר בעלות על כלי השיט הייתה בתהליך מעבר. חתום, כמו במכתב הקודם, על ידי ז'ול סטראה וא. טאובמן.

תיק 133, על אף קוטנו, מספק חלון נדיר למנגנון ההגירה היהודי מרומניה בשנים הקריטיות 1942–1943: 1. שרשרת בירוקרטית ארוכה מאוד: כפי שמראה מכתב "אויטוז", הפלגה לגיטימית דרשה שילוב של תעודות ספנות מסחרית, חוות דעת מומחים טכניים, התחייבויות אישיות של מארגן ההפלגה, ולבסוף – אישור בשתי שכבות: אישור עקרוני ממדור ההגירה של הצנטרלה, ולאחריו אישור סופי מהוועדה הבין-משרדית של הממשלה. 2. חוסר יציבות מתמיד – נוסעים "נודדים" בין רשימות: מקרהו של הוגו ארמן, שהיה רשום בשתי רשימות נוסעים לשני כלי שיט שונים ("וסיליקי" ו"פסקרוש"), מלמד שהפלגות רבות בוטלו, נדחו או שונו במהלך הדרך – ונוסעים נאלצו לעבור בין רשימה לרשימה, בחששות מתמידים אם יגיעו בכלל ליעדם. 3. השוק המסחרי הנלווה להעפלה: המכתב השלישי, על מכירת כלי השיט של אנסטסה וסיליו מטולצ'ה למתווך פנאיט קוטבה, מזכיר שאוניות ההעפלה לא היו תמיד יזמה יהודית טהורה – לעיתים קרובות נדרשו יהודים לפעול בתיווך עם בעלי כלי שיט לא-יהודים, ולעמוד בתנאים מסחריים ומנהליים מורכבים כדי לקבל את הרשאת ההפלגה. 4. השם "אויטוז" – שיוך לאונייה ידועה: האונייה "Oituz" הייתה כלי שיט רומני ידוע, שהוזכר גם בהקשרים אחרים של הגירה יהודית מרומניה בתקופה זו – חלק משרשרת אוניות שיצאו (או שניסו לצאת) מנמלי הים השחור בכיוון ארץ ישראל, לעיתים בתנאים מסוכנים ובלתי-חוקיים.